המחשבה על הישורת האחרונה של החיים טומנת בחובה מחשבות על חולי, על חוסר שליטה, ועל סבל גופני. אלו הם אכן, לא פעם, חלק בלתי נפרד מתהליך ההזדקנות.
אלא שבעוד הפן הרפואי נמצא, בדרך כלל, תחת מעקב ובקרה, בדידות, מסתבר, היא סוג של חולי שיוצא מכלל שליטה.
בדידות היא תופעה חברתית שכיחה בקרב אנשים זקנים, כך מראים מחקרים שנעשו בעולם.
מחקרים אלו הוכיחו, בן היתר, כי לתחושת הבדידות השפעה שלילית על הבריאות הגופנית והנפשית וכי לתמיכה חברתית- השפעה מיטיבה.
ד"ר שרון שיוביץ-עזרא מביה"ס לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, שחקרה את הנושא במטרה ללמוד על היקף התופעה בישראל בהשוואה למדינות אחרות, מצאה כי בישראל, 45% מהמבוגרים מעל גיל 57 חשים חווית בדידות ברמה כלשהי במשך השבוע.
ההמלצה של ד"ר שרון שיוביץ- עזרא, בין השאר, היא לשלב דרכי מניעה ברמת הפרט.
כמי שמלווה קשישים רבים, בדידות היא לא אחוז בסטטיסטיקה. בדידות, אצל אוכלוסיית הקשישים מעל גיל 70 היא אויב מספר 1. לעיתים יותר מהחולי עצמו, פעמים רבות אף יותר מהמצב הכלכלי.
"אני לבד", "אין לי עם מי לדבר", אני פשוט מחכה שהזמן יעבור" אלו המשפטים שזקנים חוזרים באוזני שוב ושוב.
קשישים אלו לרוב מטופלים היטב. הם נמצאים תחת פיקוח רפואי סדיר, ויש להם עובד סיעודי הדואג לצרכיהם הפיזיים.
אלא שלצורך אולי הגדול ביותר- לצורך בחברה – אין מי שדואג.
לא מספיק, בכול אופן. עבורם המשפט "בדידות שעוטפת מכול עבר" היא לא מטאפורה קלישיאתית היא מציאות חייהם.
אני פוגשת קשישים מדוכדכים, עצובים ולא מרוצים. עם חסר בנשמה.
את החסר הזה ניתן למלא- בשיחה, בקריאה, בהאזנה למוזיקה, במשחק ובהתבוננות בתמונות.
יש כל כך הרבה דברים שמחים ומאירים שניתן לעשות גם בסוף החיים, גם כשהם תלויים על קצה חוט השערה, שגם כשהמוות מגיע, הוא מגיע יפה.
אולי יעניין אותך לקרוא גם על ליווי רוחני לקשישים- איך עושים את זה לבד?