אני פוגשת את ש. בבית קפה. ש. הוא גבר בן 56 חולה בסרטן הערמונית שהתפשט למקומות נוספים בגופו. התחזית לא טובה. הוא מקבל טיפולים מאד אגרסיביים המתישים אותו אך אין שיפור במצבו. הוא הגיע אלי בהמלצת חברה ששמעה על ליווי רוחני.
ש.מספר לי את הסיפור שלו. מספר לי על ההתמודדות שלו עם המחלה. על עזיבת מקום העבודה. מספר לי על האשפוזים ובעיקר על חוסר האונים מול אי הוודאות שהפכה להיות מנת חלקו. על החיים שהיו יציבים ומספקים והפכו ל"רכבת הרים מפחידה".
אני שואלת אותו איך הוא חושב שאני יכולה לעזור לו והוא עונה מיד: "אין לי עם מי לדבר על המוות שלי!" הרופאים עסוקים בתכנון הטיפולים, המשפחה אומרת לי "תהיה חזק", אשתי אומרת לי: "אתה תצא מזה!", לאמי לא מספרים כי זה יצער אותה, החברים רק רוצים לעודד. אני לבד עם כל המחשבות שלי על המוות, אני לבד עם הפחד.
אני מאפשרת ל-ש. לשפוך את כל מה שעל ליבו ומקשיבה לו עד שהוא מרגיש הקלה מסוימת,עוצר ולוקח אוויר. אני מסתכלת לו ישר לתוך העיניים ומראה לו שכאן זה ממש בסדר לדבר על הכול. הוא מתרגש עד דמעות מעצם האפשרות לגעת בכאב שלו מבלי שיגידו לו "יהיה בסדר, אתה חזק."
במפגש של ליווי רוחני אפשר גם להיות חלש ולתת לזה מקום. כל מה שעולה פשוט נמצאים איתו מבלי לברוח.
אני מספרת לש. שבדרך כלל בני המשפחה והחברים הקרובים מתקשים מאד להתמודד עם אפשרות המוות של אדם אהוב ולכן מנסים לעודד אותו. גם הם סובלים, גם הם חשים את הפחד.
אני מציעה לש. לכתוב יומן כדי שתהיה לו אפשרות, בכל רגע שהוא זקוק לזה, להביע את רגשותיו האמיתיים. הוא מתלהב מהרעיון ואומר: "זה יהיה יומן המסע האחרון שלי, משהו להשאיר אחרי. אוכל לכתוב שם הכול מבלי לחשוש שאני 'מפחיד' מישהו."
אנחנו נפרדים בחיבוק וקובעים להיפגש בהמשך לפי הצורך. המשפט האחרון של ש. כשנפרדנו היה: "כמה טוב שאפשר לדבר על המוות."