דבורה נפטרה בגיל 68 ממחלת הסרטן בבית חולים במרכז הארץ. במשך חודשיים ליוויתי אותה ליווי רוחני בין פעם לפעמיים בשבוע בבית החולים. ליווי שהתברר לי בדיעבד, עזר לא רק לדבורה אלא גם לבנותיה הבוגרות.
נפגשתי עם דבורה בחדרה במחלקה הפנימית. חולת סרטן במצב מתקדם לאחר ניתוחים שונים. גרושה שחיה לבד, אם לשתי בנות בגילאי שלושים פלוס, סבתא לשתי נכדות. הגיעה אלי דרך חברה שיעצה לה להסתייע בליווי רוחני.
לכאורה ביוגרפיה יבשה, אלא ששום דבר לא באמת יבש כשמדובר על תהליך של ליווי רוחני. לא העיניים, לא הנפש בטח לא המחשבות.
סיפור החיים של דבורה הוא הסיפור שלה אבל השאלות הקיומיות הן אוניברסאליות. ההתמודדות היא התמודדות.
לא משנה עם איזה מטען גנטי הגעת, באין תהליך מובנה של הכלה ועיבוד יכול בקלות המטען הרגשי, להפוך לחומר נפץ בסוף החיים. לעומת זאת בהתקיים תהליך מסודר, הוא יביא עמו משב רוח נעים ומזכך.
שלושה שלבים בתהליך של ליווי רוחני עברה דבורה איתי. כל אחד היה תהליך בפני עצמו. אני מביאה כאן את תמציתם
השלב הראשון בתהליך כלל היכרות עם דבורה
דבורה השתקמה מניתוח והאמינה שבעוד כמה ימים תחזור לביתה להמשך טיפולים והתמודדות עם המחלה. התמונה לא הייתה ברורה. הייתה תקווה להמשך טיפול והמשך חיים.
יחד עם זאת היו נוכחים שם הפחד והחרדות שעלו מול האפשרות שאולי הטיפולים כבר לא יועילו וזה בעצם הסוף. ואם אכן כך, מה עושים?
הקשבתי לסיפור חייה של דבורה אותו היה חשוב לה לספר. לכאורה, ההקשבה היא כלי פשוט הנמצא בידי בני המשפחה עצמם.
הקשבה לחולה מאפשרת לו לעבד את הסיטואציה ולהכיל את המצב של אי הוודאות.
אלא שקרובי משפחה, לעיתים נדירות, מוצאים כוחות, זמן וסבלנות להקשיב ליקיריהם.
לא מרוע הם לא מקשיבים להם, אלא מהעובדה שהם טרודים מידי, עייפים מידי ועמוסים מידי בטיפול הפיזי, הבירוקרטי והרפואי.
פעמים רבות, קרובים אלו משמשים גם כגשר לחולה מול הרופאים והגורמים האחרים. למי יש בכלל ראש להקשיב.
השלב השני בתהליך כלל עזרה בקבלת החלטות
עזרה בקבלת החלטות בתהליך של ליווי רוחני, הוא לא מה שאנשים נוטים לייחס לעזרה שכזאת- "ייעוץ" כלומר לייעץ לחולה מה לעשות "מוטב שתעשה כך" או "יהיה לך מועיל יותר אם תפעל אחרת". "עדיף לך ככה" או "עדיף לך לחשוב אחרת."
הכוונה בעזרה בקבלת החלטות היא לאפשר לחולה למצוא את התשובות הנכונות עבורו.
הנושאים שעלו במהלך הפגישות הציפו שאלות כמו: אם זה הסוף, מה הרצונות שלה-
איפה תרצה להיות ועם מי בימיה האחרונים, מה יעשה לה טוב ובאיזה אופן תוכל להיפרד בשלום מהעולם.
משבוע לשבוע מצבה של דבורה הידרדר והיה ברור שהיא לא תשוב לביתה.
השלב השלישי בתהליך כלל חשבון נפש
חשבון נפש על החיים שהיו. עם כל הטוב שהיה בהם ועם כל הקושי שהכילו בתוכם. סגירת מעגלים. ויתור על המלחמה עם המחלה, הבנה והשלמה עם סוף החיים.
השלבים השונים אפשרו לדבורה ליצור מרחב לכל אחד מהתהליכים ולסיים את חייה בשלווה.
בימים האחרונים הדגש לא היה על הסבל הפיזי, אלא על ההכנה הנפשית לפרידה והמשמעות החיובית שלה. זה לעומת מצב של דיכאון וייאוש מול סוף החיים.
בשיחות שלנו היה מקום לבטא את כל הפחדים והחששות, את כל הכאבים והמצוקות.
שיחות שעזרו לדבורה לעשות את המעבר התודעתי ממצב של פחד מהמוות למצב של השלמה, קבלה ופרידה. מה שנקרא "מוות טוב".
דבורה התחברה מאד לתהליך הפרידה וההשלמה ולקראת הסוף לא היה בה פחד כלל. היה בה שקט ושלום פנימי וחיצוני.
לאחר מותה, הבנות של דבורה שיתפו אותי בחוויה של הסתייעות במלווה רוחנית כפי שהם חוו אותה בתור בנותיה.
הם ציינו לא מעט תועלות כמו:
"סיוע שעזר להחזיק את כל הסיטואציה המורכבת עבור המשפחה השרויה בלחץ ובלבול", "התמודדות עם פחדים והכלה של רגשות קשים",
"סביבה תומכת במסגרת של בית חולים ולא בתנאים של בית", "הידיעה שיש מישהו מקצועי ואנושי שיכול לראות את כל החלקים של התמונה ללא מעורבות רגשית"
כל אלו טענו "עזרו לנו להתמודד טוב יותר עם המצב."
אבל מעל לכול, הן שיתפו, עזר להן "לראות את אימא מחוברת, לקראת הסוף, למקום פנימי של שלווה ושקט."
סופים, פעמים רבות, אצל חולים עם מחלות קשות הם בלתי נמנעים. אבל גם הבלתי נמנע יכול לחפון בתוכו שלווה ושקט.
עוד סיפורי מקרה של ליווי רוחני ניתן לקרוא כאן