אני נפגשת עם אישה בת 56, באמצע החיים. בתה מתחתנת השבוע ולמחרת היא הולכת לקבל טיפול כימותראפי חזק במיוחד, בתקווה שיעזור. התחזית אינה אופטימית.
אני פוגשת בחורה בת 30 שאיבדה את אמה לפני חודש והפכה בעצמה לאימא לפני כמה חודשים המגדלת את תינוקה בשנת האבל. להיות אימא ולאבד אימא- בו זמנית.
מצבים כאלה הם לא נדירים. צער ושמחה בו זמנית. יד אחת לחיים. יד אחת למוות.
אנחנו לא אוהבים לחשוב על המוות, לא לדבר עליו ובוודאי לא רוצים לפגוש בו פנים אל פנים.
אך סופיות החיים היא עובדה. במוקדם או במאוחר נחווה אבדן של אדם יקר, חולי, זקנה ומוות.
ואז מה?
כמו שיש לנו מערכת חיסון פיזית כך יש לנו "חוסן" נפשי.
כוחות לשאת את הכאב כאשר אנו פוגשים בו. הכוחות האלה הרבה פעמים "מסתתרים" מתחת לסבל ולא תמיד אנו מודעים אליהם בעת צרה.
תמיכה רוחנית מאפשרת לגעת במקומות הכואבים, להכיר בהם, לדבר עליהם ובסופו של דבר להתיידד איתם.
להתיידד כי גם אם הם כואבים, הם חלק בלתי נפרד מחיינו.
מניסיוני כמלווה רוחנית, כשאני פוגשת אדם השרוי בכאב גדול שלא מחובר לחוסן הרוחני, אני יודעת שהאתגר שלי הוא להיכנס יחד איתו למקום ה"חשוך" ולהדליק שם את האור.
המקום הפנימי שיודע לשאת את האמת שבסבל האנושי.
הנס הזה מתרחש כל פעם מחדש! לפעמים מספיקה שיחה אחת של תמיכה רוחנית על מנת להיזכר במימד הזה בתוכנו.
להיזכר שהקיום שלנו כבני אדם תמיד מאפשר לנו זכות בחירה. בכל מצב. לאורך כל החיים ואפילו יותר בסופם.
ההזמנה שלי היא לבחור באהבת החיים עד לרגע האחרון תוך כדי קבלת הסופיות שלהם. זה אפשרי. לאהוב את החיים וללכת איתם יד ביד עם ידיעת המוות.
אולי יעניין אותך לקרוא גם את המאמר הכנה למוות. כשאדם מגלה שמותו קרב